אהבה בין כוכבים
דבר לא הכין אותה להיעלמותו הפתאומית. ברגע הפך מנוכח מלא לנעדר. דממה ניחתה על שיחותיהם. הלילה כבה, המילים נדמו והפרחים קמלו. ובא הבוקר, והשעות נקפו, ואין מילה להתעטף בה. נדמו המילים החובקות, הצובעות את אורו של הבוקר באלף גוונים של אהבה. למה תייחס את היעלמו? מהם סודותיו שמפניה גנז? האם הוזעק, נחטף או שמא נמלט? האם ארע דבר מה שעצום מבינתה? מציאות חסרה, זרה ומעיקה, מעוררת שאלה.
עוד טרם ידעה שהיא בפתחה של תקופה חדשה…
היה זה בעיצומה של תקופה חמה שהשתבשה, והארץ היתה נגועה בגופה ובנפשה. דווקא בימים אלו נקרתה בדרכו. מפגש עלום שברא מציאות הנוגעת בשמים. יחד הם ריחפו בין כוכבים ומילים, בין פנטזיה לנבואה ובין מגע דמיוני לתשוקה למגע אנושי.
הוא אמן ויוצר הרואה נסתרות, היא מדענית השוקקת אל הנצורות. הוא חופשי, היא אסורה, ויחסיהם הותוו בהתאמה. אלא שלכוכבים היתה עבורם תוכנית סדורה.
הכול החל ברגע בו קלטה עינו את מבע פניה, תמונה שצצה לפניו באקראי, אז ידע! "מה ידעת?", לא הניחה לו בימים הבאים… אך תשובתו רפרפה וחמקה, מותירה אותה בשאלה.
"שלום אישה עלומה", פנה אליה והותיר אותה פעורת פה. כיצד ידע את דבר כמיהתה לנעלם? מה משמעות הפנייה התמוהה ישירות אל עולמה, המעורפל אף לה? האם יודע הוא אותה ידיעה שבעלמא? האם ניחן ביכולת הרוחית אותה היא חוקרת, ולקסמיה שוקקת, היכולת לראות את שמעבר לאופק?
"יש לי תחושה שאני מכירה אותך מאז ומתמיד" החזירה לו, כמעט במיידית, מופתעת לחוש את מגע ידיה בפניו, עוד בטרם ידעה דבר אודותיו. ותגובתו, שלא אחרה לבוא, עוד העצימה את התעלומה ולא הותירה ספק לידיעתו אותה: "לו רק ידעת עד כמה את חסרה בעולמי!…".
מי היו הם זה לזה? מה חיפשו זה אצל זה? היא, את תמונות רוחו ביקשה, הוא, שותפות במסע ההתחדשות של נפש עולמו. מסע חשיפה, בערום ועריה, עטופים באבק כוכבים חולמים את המרחבים האינסופיים.
הימים הבאים הוסיפו להיות מפתיעים. יום אחר יום נבראה להם המציאות, זו שהותוותה על ידי גורלם ועוצבה בקולותיהם. נחשפו מעמקיהם והתגלו סודותיהם ואהבתם פרחה, מתמלאת במילים חיות עתירי משמעות. הם בראו את סוד מציאות חייהם המשותפת. "אהובתי, אני חושב על רגעיי איתך ועל רגעים שהיו בלעדייך. אני חושב על מהות ההבדל בין מה שהיה בי, ובין העכשוו שאין לו הסבר. אני חושב על אופק רחוק שעדיין נסתר לי, להיווצרותו של כוכב חדש. את לי שם!…"
הוא היה לה ככוכב שנחת להאיר בנגוהות את מרתפי כמיהתה, והיא לו געגוע לנמל בים סוער. והמשותף הפך להם אופק שכולו אור.
היא נמלאה ערגה בהכירה במגבלות החופש בעולמה: "יש לי כמיהה אל הבלתי ניתן להשגה אל התמזגות עיוורת חוצה גבולות. יש בי תוגה מהולה בתובנה שוקקת אל האין. יש בי געגוע לבלתי ידוע שאבד עוד בטרם היה."
הוא נמלא תקווה מגילוי היותה לו נפש תאומה: "הכמיהה שלך היא כמיהתי, התוגה שבך היא תוגתי והאין שלך היה עד אתמול האין שלי ולא עוד. אני נוגע בך במילים, ונאספים בי לפתע כוחותיי לצאת מתוך השורות אל מימוש הכמיהה, אל ריחוק מתוגה, אל זרועות בי פתוחות לקבלך עד בלי תום."
היא והוא האמינו שהמפגש ביניהם נושא חותם של יד נעלמה והבטחה למימוש הקשר על ידי כוחות הבריאה. אלא שהאופק לא נראה וההבטחה לא התממשה. המציאות שבראו נותרה חסרה. ברוחם כבשו פסגות, בנפשם השיגו אחדות, אך גופם נותר מיותם. הם טרם נפגשו. "אני מנהל איתך, בימים ארוכים, רומן וירטואלי, שבתחושתי!… הוא היה קיים בי באופן נסתר כול חיי!… די!… כבר אי אפשר שלא ניפגש. גופי כואב. את חיברת אותי אל הווייתך ואני כולי מלא אותך כפל כפליים."
וידעו, כי לא יארך הזמן. המציאות שבראו הגיעה לקצה יכולתה לשאת על כנפי דמיונה את עוצמת ממשותה. ללא מפגש גוף לא תתקיים ההבטחה להתחדשות הבריאה, והחלום יתפוגג… הרוח תחזור למעגלי שיטוטה בחיפושיה אחר אחיזה חדשה, כזו אשר תבטיח לה בריאה.
וכדי להימלט מרוע הגזרה, כי איך אפשר היה לחשוב על פרידה, ולאחר חיבוטים איפה ואיך, הגיעו להחלטה שהגיעה העת, ולא ניתן עוד להתכחש למפגש המתבקש.
הם קבעו להיפגש על הגשר בשש. שם ייצפו בשקיעה, ולא לפני שיביעו משאלה להבטיח שהחלום יגע במציאות וגופם בנפשם יגע באחדות.
היא, מזה שעות נרגשת, האם מתחרטת? הזמן נוהג בעצלתיים, עוד שעתיים… יש אפשרות לבטל עדיין. להגיד משהו… להסביר… להתנצל. להימלט ולהינצל. לחמוק מגזירת הפגיעה של חץ האהבה. אמנם נשלח כבר לפני חודשיים אבל פגיעתו עדיין רכה וניתן לשנות את זווית פגיעתה.
אך איך תדע האם בחכמה נמלטה או בטיפשות החמיצה את הקריאה?… ואל המדבר לגורלה יצאה… ואף אם כן, תהתה והקשתה, האם תמצא את אשר ביקשה? האם דמותו היא זו שנבנתה בה? האם קרבתו לא תהיה זרה לה?
"די. הרפי. התקדמי. יהיה אשר יהיה. או שתרוויחי בגדול או שתאבדי את הכול." הדרך ארכה… הזמן עוד לפניה… והספק אינו מרפה.
גן הפסגה. בסמטאותיה הציוריים של יפו העתיקה שנשתכחה. איש וחתולו במרפסת העליונה מחמיאים ליופייה.
עוד כברת דרך קצרה והגשר לפניה. הקדימה. חוצה את שורת המזלות, לא 'בונה' עליהן. חומקת אל מדרון הפסגה ומתיישבת, לעגון בה את נפשה הסוערת.
פניה אל הים, רוח קלילה על פניה מלטפת ומקלה. מוכנה לקבל את שיבוא.
קול צהלה מעבר לגשר נשמע. הקלה. זרימה. אולי הכול פשוט יותר משחששה. היא לא משה ממקומה. שיתוק אחז בגופה ובהכרתה.
הוא, אחר. בתמונות רוחו ידע אותה עוד בטרם פגשה. הוא ידע את גופה וריחותיה, את ניע תנועתה ואת רוך מגע שפתיה. וכך, בחיוך ובנחת חבק ונשק. גופם נפגש. עוד רגעים של היסוס ומבוכה. עוד רגעים של גישוש, עוד רגעים של הלם ושתיקה. ובין לבין מתמזגת הנשימה ומתאחדת החוויה.
ראש על ירך. פנים אהובות. עוד לגעת. הלב עדיין מחסיר פעימה.
היא והוא בדרכם שוב על הגשר. עוד רגע של חיבור והשתקעות. עוד רגע של מגע וריחות, עוד רגע ליטופן של רוחות, עוד רגע ויהיה זה העד לרגע הבא…
ונמלאו ימיהם האחד בשני, רוחם שקקה חיים, אולם גופם נותר נכלם. "הכיצד ינבוט זרע האמת שבאהבה באין מגע של כוחות הבריאה?" שאל. היכן טעה?
וזכר את מעשיו, כיצד יצקה אהבתו את דמותה בפנימיותו, ותשוקתו חידשה את יסודות נפש עולמו. איך פתחה בפניו את עולמה ונתנה לו לדעתה, אך מנעה ממנו את מכמני גופה. איך קרא לה לבוא אליו פנימה, ולהאיר שנותיו, אך היא, בהיותה אסורה, לא נעתרה לו בגופה.
ובלילה ההוא, עת נשא עיניו אל מרחבי השמים וצבא כוכביו, ובהכירו את אורחותיהם וסגולותיהם, חיפש בהם אות ומענה לתמונת רוחו המתעתעת, שאותה ראה עת פגש בדמותה לראשונה. היכן היא אותה ההבטחה שחזה? האם קיומה מכוון למשמעות אחרת משצפה? ואם כן, לאן מובילה? ובאין תשובה נותרה החידה בעינה.
והיה באחד מימי הקיץ החמים, בלכתו לאורך החוף לאחר יום מעצים, בו חווה את עצמו במלואו עת הפליא בידיעותיו את קהל שומעיו, דווקא אז החל לחוש באין שבימיו. החסר המתמשך בהיותה אסורה, והצמא לגוף ומגע באין לו קרבתה, פרצו לתודעתו והאפילו על אהבתו. הספק החל לחלחל בנתיבות ליבו, והשאלה, שהעזה להישאל, להכביד על בהירות מחשבתו. בלבול ובהלה טלטלו את רוחו, מאיימים על איתנות יציבותו. ואז, ברגע יחיד של חולשת האחיזה, נשמט ונבלע בתהומות נפשו, כור ההיתוך של תמונות רוחו ויצירות אמנותו.
ובתמונת רוחו הפעם, הוא על גלשן אל האופק חותר. הים סוער. גליו, כרגשותיו, מאיימים להטביעו, והמצולות לבלעו. קו האופק מעורפל, הולך ונעלם… וברגעי הדמדומים, עת נחה עליו רוח העוועים, חזה בדולפין שחור זנב, שגח מן המים ואל גלשנו נצמד. והדולפין, את זנבו זקף, הישיר אליו מבט, ובשריקות ונקישות שאל אותו נוקבות: "מה התכלית לחתור אל האופק בכזו נחרצות, כשאין בו כל תכלית?…".
ובאין לו לפתע תשובה, ונחסמה דרכו למחשבה בהירה, נשא זו הפעם את עיניו למרומים, מבקש לחשוף את אופק האירועים ולפענח את סודות הכוכבים, אלו שהצליבו את דרכם והבטיחו את מיזוגם. ובעמדו שם, משקיף אל קו השמים הנושק לקו המים, זכר. היא תהיה לו שם תמיד.
אז יכול היה להרפות מאחיזתו העיקשת ולבקש התמזגות עיוורת. ראשו כבד עליו, גפיו רפו, כלי החתירה מידיו נשמטו ורגליו כשלו וקרסו. תודעתו החלה לרפרף על פני המים, מתיזה מילים מבולבלות, מחפשות אחיזה במצולות. עוד ועוד שוקע בנבכי מציאותו, מחלחל פנימה אל סוד קיומו, נבלע בנימי נפשו. מחפש את דרכו אל גרעין רוחו.
ולה לא נודע. לשווא אותו ביקשה. חלף לו הלילה, ועוד יום. והרגעים היו לשעות, והשעות לימים, והיש היה לאין. היכן נעלם? האם נטמע בצבא כוכבי השמים, העדים לאהבה התובעת את מימושה? או שמא נדרש למשימה עלומה מימים אחרים, אותו אז לא ידעה?
ולאחר ימים רבים… באישון לילה, עת נדדה שנתה בחיטוטי הנפש המתמשכים, והיא נושאת את מבטה אל המרחבים האפלים, לפתע נשמעה אוושה שלא הותירה בה ספק לפשרה. נשימתה נעצרה, קרן אור את עיניה סנוורה, וברגע הבא הוא שב ונראה. הכוכב. ריצודיו האחרונים מוקרנים על פניה, נושאים את סיפור אהבתם, שתם ולא נשלם.
