להיות חבצלת החוף
בכול שנה היא פורצת בהפתעה, בעיצומו של קיץ לוהט, כשכול סביבתה שדופה.
בוקעת את אדמת הכורכר החרוכה, מניצה ומזדקרת אל על, במלוא הדרה.
אז נחשפים פרחיה הצחורים ואבקניה הזהובים, רומזים לנו על סודות החיים.
מהיכן היא מגיחה לעולם?
מהיכן הכוח והעוצמה העומדים לה להבקיע את קרום האדמה, אחרי תרדמה ארוכה של כמעט שנה?
אי שם במעמקים רובצים בצליה בעמדת המתנה, לאות ולידיעה על כי הגיע מועדה,
לשוב ולהתכונן להבקעה ולצמיחה, להנצה ולפריחה, להאבקה ולהבשלה,
ואז לשוב ולהתכנס אל הקמילה וההתפוגגות, אל החזרה אל נבכי האדמה.
מהי אותה הידיעה החודרת אל מעמקי האדמה, ומאותתת לה שהגיעה שעתה?
מהיכן מופיעה התוכנית המלאה המגלה לה את סוד בריאתה, ומנחה אותה אל יעודה?
המחזוריות הקבועה בחייה של חבצלת החוף, כמו גם בחייהם של שלל מיני הצמחים, בכול הצורות והצבעים, מתקבלים כעובדה ואינם מעוררים עוד שאלה. האומנם עניין של מה בכך הוא, חייה המתחדשים של שושנת העמקים?
ואם מחזוריות החיים כה בפשטות מתקבלים, האם לרגע עצרנו לחשוב,
מה זה אומר על האפשרות שגם אנחנו נשוב?