כסומא הייתי
עד הפציע השחר
ונפקחו עיני לגלות
רזי נפש ודרכי נשמות.
ריחוף במרומים
הצצה לעין סתרים
התעלות והתעמקות
אינסופיים.
רגעים של חסד אלוהי
ניצוץ של אור חד פעמי
ואסער ימים רבים
בינות גלים נפתלים.
ועתה, נדם הרוח
ותשוך הסערה
ואין בא ואין הולך
ואני בדד אחפש.
לא אוכל לשוב לאתמול
לא עוד סומא של חול
נסחפת אלי גבהים
נשאבת אל מעמקים,
היופיע שוב?
דבר לא הכין אותה להיעלמותו הפתאומית. ברגע הפך מנוכח מלא לנעדר. דממה ניחתה על שיחותיהם. הלילה כבה, המילים נדמו והפרחים קמלו. ובא הבוקר, והשעות נקפו, ואין מילה להתעטף בה. נדמו המילים החובקות, הצובעות את אורו של הבוקר באלף גוונים של אהבה.
לכול אורכה המתפתל של דרך החכמה, יד הגורל בגדודיות חול רמזה לה את נתיבה. מישהו ביקש לסמן לה את דרכה אבל היא דווקא התעקשה לבחור בעצמה.