עוד בטרם העולם נברא, התמלאה הארץ ברוח המחשבה, שהולידה מתוכה את התוכנית הגדולה. תכנית מסתורית ורבת מעללים, מסע סודי רווי מכשולים. הרפתקאות מאתגרות בשבעה עולמות ושבע ממלכות.
ומה היתה המחשבה הראשונה? לברוא עולם שכולו אהבה!…
ואיך העולם אז נברא?…
דבר לא הכין אותה להיעלמותו הפתאומית. ברגע הפך מנוכח מלא לנעדר. דממה ניחתה על שיחותיהם. הלילה כבה, המילים נדמו והפרחים קמלו. ובא הבוקר, והשעות נקפו, ואין מילה להתעטף בה. נדמו המילים החובקות, הצובעות את אורו של הבוקר באלף גוונים של אהבה.
לכול אורכה המתפתל של דרך החכמה, יד הגורל בגדודיות חול רמזה לה את נתיבה. מישהו ביקש לסמן לה את דרכה אבל היא דווקא התעקשה לבחור בעצמה.
האם ואיך אנחנו פוגשים את הרוח החמקמקה?
בשיר קצר, שפרץ מתוכי ברגע לא מוסבר, אני בוחנת את חוויית הנגיעה ברוח…
יש רגעים נשגבים בהם נרקמים המקצבים, מתהוות ומתקבצות המילים, יש מאין. יש רגעים של התרוממות, התנתקות והתחברות. יחידים יזכו לזו ההתגלות, האחרים לא יבינו.
ככול שנוקפות השנים, יותר ויותר מתחדדת אצלי הכמיהה אל הנשגב האמיתי. לא משהו שניתן להסבירו במילים, אלא זה הנמצא במהות כול הדברים…
כתבי, 'לכל הרוחות', את עצמך נאמר לי. ונזכרתי, שכבר ניסיתי.
חלפו עשרים שנה מאז נכתב השיר, והונח במגירה. ודבר לא השתנה…
האני, זרע הרוחי והקיום האלוהי באדם,
נוכחות חמקמקה ומפושטת, המופיעה ומתפוגגת.
הנקודה האינסופית בישות האנושית.