מושג מרכזי בפילוסופיה של התודעה הוא מושג ההתכוונותיות (האינטנציונליות), שהפילוסופים מחשיבים אותו כמאפיין המהותי של התודעה.
הפילוסוף הגרמני אדמונד הוסרל (Husserl), אבי זרם הפנומנולוגיה בפילוסופיה, הקדיש את עבודתו לניתוח שיטתי של התודעה ומושאיה. הוסרל ראה בהתכוונות לא רק מרכיב חיוני בכל פעילות של התודעה, אלא ביטוי למבנה הבסיסי של התודעה עצמה. כל תודעה היא התכוונותית. ההתכוונות היא התכונה המהותית של התודעה.
כל פעולה המכוונת כלפי מושא כלשהו, היא פעולה המגלמת תודעה. פעולה ללא כוונה, הינה פעולה פיזיקלית שהיא בבחינת סיבה או מסובב, שאיננה תודעה. למשל, הסלע שניתק מן ההר ונופל, אין בפעולתו כוונה. האינטנציונליות היא אחד מנושאיה העיקריים של הפילוסופיה, מתקופתו של הוסרל ועד ימינו.
התודעה מגלמת יחס של התכוונות, וההתכוונות היא הזיקה בין התודעה למושאיה. הוסרל ראה באקט של התודעה והמושא שאליו היא מכוונת, מערכת אחת הכוללת את האקט, את תוכנו ואת המושא שאליו הוא מופנה. כך למשל, האזנה למוזיקה תופיע בתודעה כיחס בין שמיעה (האקט התפיסתי או החוויה) לבין צלילי המוזיקה (המושא).
התודעה בוראת את מושאיה, ומושאיה מכוננים את התודעה. למשל, תוצריה הלשוניים של התודעה, השפה והשימוש בה, מרחיבים את טווח פעולות החשיבה והתכוונויות התודעה. כך גם, למשל, תוצריה הטכנולוגיים של התודעה, דוגמת המחשב, מעצימים את פעולותיה והתכוונויותיה.
הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (Heidegger) לא מתחיל את החקירה הפילוסופית בנפש או תודעה אלא במציאות של "היות שם" − הסיטואציה שבה מתרחשת ההתמודדות של האדם עם המציאות. התודעה גלומה במיומנויות שלו המשולבות באופן מלא בסיטואציה. לא מדובר בתודעה נפרדת מסביבתה, אלא בתודעה המתמזגת באופן פעיל עם הסיטואציה שבה מתרחשת הפעילות המכוונת.
אנחנו, בני האדם, לא מנותקים מהמציאות ש"בחוץ", אלא חלק בלתי נפרד ממציאות זו. אנחנו מלכתחילה מתקיימים בין שאר הדברים ומקיימים קשר עימם. אנחנו ישויות המצויות בעולם ההוויה באופן בלתי נפרד ממנו. רעיון זה בא לידי ביטוי במונח מרכזי בתיאוריה שלו, ה"Dasein", שפירושו אנחנו "הווים שם".
היידגר טען כי אומנם יש מקום לפעולה מכוונת באופן מודע, אך בראש ובראשונה אנחנו ישויות המעורבות מלכתחילה בעולם, ומסתדרים בו באמצעות פעולות הנענות באופן טבעי לסיטואציה שבה אנחנו מצויים. טבועות בנו מיומנויות פעולה לכל מצב. רוב הזמן אנחנו נעים על מצע החיים, מצב שאותו אנחנו מקבלים כדבר המובן מאליו, ואנחנו לא נדרשים למקד בו את תשומת ליבנו. התודעה שלנו מתבטאת במיומנויות טבעיות המאפשרות לנו להגיב לסיטואציה שבה אנחנו מצויים ללא תשומת לב ומודעות. גופנו מגיב לסיטואציה, וכשאנחנו שקועים בתוך הפעילות אנחנו לא מודעים לה. אנחנו הולכים, מתיישבים, רוקדים ונוהגים בהתאם לנתוני הסיטואציה וללא ידיעה מודעת. זוהי תודעה המתבטאת במונח "הידיעה שאינה יודעת".
הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו־פונטי (Merleau-Ponty), ממשיך דרכם של הוסרל והיידגר, טען כי התודעה הנסתרת היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הגלויה. את התודעה יש לחפש במרחב התופעות עצמן, שבו מסתתר העומק החמקמק שלה. מרלו־פונטי הדגיש את התודעה ההתכוונותית המתגלה בפעילות הגוף האנושי, ואת המארג ההתכוונותי המתקיים בין הגוף לסביבתו. למשל, פעולת האחיזה מתכווננת למושא האחיזה, יהיה זה בקבוק, כדור או פיסת נייר. התודעה הגלומה בגופנו מתגלה התכוונותו של הגוף לנתוני הסיטואציה.
הרעיון שלפיו התודעה מצויה במרחב התופעות עצמן תואם את גישתו של שפינוזה, הטוען כי מחשבה לא חייבת קיומו של מישהו החושב אותה. התודעה היא הרוח המתקיימת בבסיס החומר ומתקיימת גם ללא הסובייקט. זוהי תודעה שאינה רפלקטיבית (שאינה מודעת). תודעה עם סובייקט הינה תודעה רפלקטיבית (מודעת).
הפילוסוף האמריקאי דניאל דנט (Dennett) בוחן את ביטוייה של תכונת ההתכוונותיות ברמת התא הבודד ובהתנהלותן של מערכות התאים המנהלות את גופנו. לטענתו, תודעה מתגלה כבר אצל האורגניזמים החד־תאיים שהופיעו בראשיתם של החיים על פני כדור הארץ לפני שלושה מיליארדי שנים. אורגניזמים אלה, המכונים מולקולות־על, הם אבותיהם של היצורים החד־תאיים, שהם אבותיהם של הרב־תאיים הפשוטים, שהם אבותיהם של התולעים והדגים והזוחלים והיונקים, אנחנו בני מינם. אלה הן מולקולות בעלות יכולת שכפול עצמי שעברו מוטציות, גדלו והשתכללו עד מאוד. דגם בן ימינו של מולקולת־העל הוא הנגיף המציג פעילות התכוונותית, מורכבת ושיטתית.
האדם הוא אוסף של מיליארדי תאים ברמה של מולקולות־על. התאים בכל מערכות גופנו, כולל המוח, מורכבים ממנגנונים המבצעים בלי דעת פעילות מורכבת, שיטתית ומתוחכמת.
כל הדברים החיים, כולל אורגניזמים חד־תאיים וצמחים, מורכבים ממערכות חכמות של ויסות עצמי. מערכות אלה בנויות ממספר עצום של חלבונים הפועלים כמתגים מולקולריים זעירים, שיכולים להיות מופעלים או מנותקים בתגובה לתנאים הסביבתיים.
למערכות המתגים − תודעה של התכוונות. הן פועלות על בסיס מידע ומכוונות לקדם את מטרותיהן, הכפויות עליהן, כי לשמן נוצרו. הן נוהגות באופן שכלתני כאילו היה זה גורם בעל תבונה הבוחר את פעולתו מתוך שיקול דעת המבוסס על ידיעה ועל רצון.
אנחנו בני האדם מבצעים פעולות התכוונותיות לאחר ששקלנו במודע את הגורמים בעד ונגד. מולקולות־העל, לעומת זאת, מבצעות גם הן פעולות התכוונותיות, וקיימות סיבות לפעילותן זו, אך הן לא יודעות את הסיבות האלה.
כל המערכות ההתכוונותיות פועלות להשגת מטרה שתיטיב עם קיומן. זוהי תכונה של כל גורם רציונלי. האורגניזמים הפשוטים ביותר מצוידים באיברי חישה וביכולות הבחנה המכוונים להשגת מטרה זו. כך פועלים המתגים הפשוטים, המופעלים בנוכחות מציאות מיטיבה ומופסקים בהיעדרה.
בשונה מהאורגניזמים בעלי המערכות ההתכוונותיות, עצמים דוממים לא יכולים לפעול כך, מאחר שהם חסרים את הכלים היכולים לקדמם אל מטרה שיש בה כדי לשפר את מציאות קיומם.
דנט, כקודמיו, טוען כי העמדה ההתכוונותית היא המפתח להבנת התודעה. תכונת ה"התכוונותיות" מבחינה בין התודעה הנצפית בהתנהגותם של יצורים חיים, לבין הסיבתיות המאפיינת אירועים ותהליכים בעולם החומר.
המושג התכוונותיות מדגיש את התכונה המהותית של התודעה, שהיא תמיד מכוונת אל מטרה כלשהי. כל פעולה של התודעה מכוונת כלפי אובייקט מטרה. בעצם החתירה להשגת האובייקט טמונה ידיעת האובייקט. ההתכוונות מעידה על ייצוג האובייקט בתודעה.
הצורה ההתכוונותית הגולמית ביותר מתגלה במנגנון המולקולרי המאפשר את קיומה של תקשורת במערכות הגוף והמוח. התקשורת בין תאי העצב מתקיימת לא במגע ישיר זה עם זה, אלא דרך מרווח צר, הקרוי סינפסה, שדרכו מועברים המסרים העצביים באמצעות מולקולות כימיות.
תאי עצב יודעים לזהות את המולקולות הכימיות הנשלחות אליהם על־פי המבנה שלהן. הזיהוי נעשה באמצעות מנגנון המכונה "מנעול־מפתח": כל מולקולה כימית תואמת, מבחינת המבנה המולקולרי שלה, לקולטן ספציפי בתא העצב האחר, בדומה להתאמה שבין מנעול למפתח.
זיהוי המולקולה כמתאימה − מפעיל תגובה המאפשרת את קליטתה. מנגנון זה משרת מערכות גוף וספות, דוגמת המערכת החיסונית. כאשר חודר לגוף פולש, נגיף או חיידק, המערכת החיסונית יודעת לזהות אותו באמצעות מנגנון מולקולרי זה, ומגיבה בפעולה מתאימה.
היכולת לזהות גירויים סביבתיים ולהגיב עליהם הייתה נתונה כבר למולקולות־העל בעולם הקדום. יכולת זו מאפיינת מערכות התכוונותיות ויש בה כדי להעיד על קיומה של תודעה. באורגניזמים מורכבים המערכות ההתכוונותיות משרתות את כלל מערכות הגוף, איבריו ותאיו. איברי הגוף ומערכותיו פועלים באופן התכוונותי להשגת ייעודם התפקודי, ובעשותם זאת הם מבטאים תודעה.
כנף הציפור, לדוגמה, מגלמת תודעה של חוקי התעופה, ועור הזיקית − תודעה של חוקי הִשתנות הצבע. כל איבר המבצע את תפקידו מבטא את הידע היצוק בו, את התודעה הגלומה בו.
תיאור זה של מהות התודעה תואם את הגישה הפילוסופית של שפינוזה, שעל־פיה התודעה גלומה בחידה האין־סופית של היקום. היקום הוא מחשבה אחת עצומה, הוא מתנהל בדרכים תבוניות, ותבוניות זו היא חידה לנו.
גישה דומה ליחס שבין מחשבה לתודעה ברמתן האוניברסלית מוצגת בתורתו של הפילוסוף והמדען רודולף שטיינר (Steiner). שטיינר רואה את הרוח, את התודעה ואת המחשבה כהיבטים של מהות אחת המתקיימת בעולם ובאדם. בדומה לתפיסתו של שפינוזה את העולם כמחשבה, שטיינר רואה את המחשבה כישות שלמה, מהות רוחית המבוססת על עצמה. המחשבה מתקיימת בעולם ובאדם, והיא מתבטאת בכלל המחשבות, הרעיונות, המושגים והאידיאות.
הרוח בונה ומעצבת את התודעה הפרטית של האדם, את ה"אני", המרכיב הרוחי באדם. תודעת ה"אני" הפרטית נוצרת מתוך המחשבה השלמה. המחשבה המתקיימת בעולם היא אובייקטיבית, אך קיומה בתודעה האנושית הופך אותה לאישית. בנפש האדם המחשבה הופכת להיות סובייקטיבית. התודעה הפרטית הסובייקטיבית נוצרת מתוך עקבותיה של הפעילות המחשבתית של ה"אני", המוטבעים בתודעתו.
למחשבה מעמד מיוחד בעולם, היא ממלאת בו תפקיד מרכזי. התודעה האנושית מתבוננת במציאות באמצעות מושגים. המחשבה או המושג הם תמונה בתוך תודעתנו שבאמצעותה אנחנו מסבירים את האובייקט המצוי מחוץ לתודעתנו. כל המחשבות הבודדות, המושגים והאידיאות הם חלק מעולם המחשבה. התפיסה בחושים היא דבר ריק. היא מקבלת את תוכנה רק באמצעות המחשבה. המציאות היא ההשתקפות של רוחנו. תוכן ההתנסות זורם אל המחשבה, שהיא שלמה בפני עצמה.
התודעה הפרטית שלנו היא כ"איבר" הקולט את המחשבות, את הרעיונות ואת האידיאות של עולם המחשבה, איבר קליטה כמו העין והאוזן. המחשבה מתייחסת לתודעה הפרטית שלנו, כפי שהאור מתייחס לעין והצליל לאוזן (זאת בניגוד להנחה המקובלת, שלפיה המחשבה נוצרת בתודעה שלנו ונשארת בה כדי שנוכל להעלותה כשנזדקק לה). כלומר, המחשבה מאפיינת את עולם הרוח, והתודעה הפרטית שלנו משולה לאיבר הקולט אותה.
פעולת החשיבה, ולא עצם המחשבה, מתהווה בתודעה. אדם יכול להתבונן בעצם כלשהו, ובתוך כך גם לחשוב על פעולת ההתבוננות שלו. אדם יכול לחשוב על כל פעולה שהוא עושה, בו־זמנית עם עשייתה, למעט פעולת החשיבה. אדם לא יכול לחשוב על פעולת החשיבה תוך כדי הפעולה, אלא רק לאחריה. הסיבה לכך נעוצה בהיותה של החשיבה פעולה של ה"אני", שהוא המרכיב הרוחי, התודעה שבאדם. פעולת החשיבה מתהווה בתודעה ומותנית בה.