האם לנמלה תודעה? כיצד נדע? מהי התודעה ואצל מי היא מצוייה? מה טוענים חוקרים, ומה חושבים על כך פילוסופים?
אנחנו יכולים להעיד על זרם התודעה השוטף את הכרתנו, ומניחים שכך קורה גם אצל זולתנו, מתוך הדמיון בינינו. אך מה לגבי חיות וצמחים? ומה עם כל העצמים הנתפסים כדוממים? האם קיימת להם תודעה? איך נדע?
אנחנו נוטים להאמין בקיומה של תודעה אצל תינוקות רכים, ואולי גם אצל כלבנו הנאמן המגלה התנהגות אכפתית ומבטא רגשות. אולם אנחנו מתקשים לייחס תודעה ליצורים אחרים, שעולמם זר לנו ותפקודם נתפס בעינינו אוטומטי ופחות מתוחכם בהשוואה אלינו, בני האדם. אנחנו מתקשים לדמיין את עולמם הפנימי של יצורים שעימם אין לנו תקשורת, ונוטים לחשוב כי הם חסרי תודעה.
אך האומנם הם בהכרח חסרי תודעה? האם אורגניזמים פשוטים, המותאמים באופן מפליא לסביבתם, ייחשבו כחסרי תודעה?
חוקרים מנסים להשיב על שאלה זו בדרך של השוואה עם היכולות האנושיות, מתוך הנחה שאלו הן המפותחות הקיימות. אולם מדד זה מוגבל ומטעה, מאחר שהוא מתעלם מקיומם של יכולות מדהימות אחרות הקיימות בטבע, שלא נתונות לו לאדם. למשל יכולת הניווט של עטלפים ודולפינים באמצעות איכון-הד (סונר), חושפות מערכות חכמות הבנויות על ידע מדויק. חיות אלה יודעות לנתח את נתוני ההד החוזר המתקבל בעקבות הקולות שהם משמיעים, ולבצע חישובים מדויקים של מרחק, מיקום, גודל, צורה וצפיפות החומר של עצמים הנמצאים בסביבתן.
חוקרים הציעו מדדים “אנושיים” להערכת התודעה אצל החיות. במחקריהם שאלו, האם החיה מראה קשב פנימי וזיכרון עבודה? האם יש לה כושר למידה ויכולת לפתור בעיות? האם היא מנהלת חיי חברה? ובאיזו מידה היא מתקשרת עם סביבתה? – ממחקרים אלו הסיקו החוקרים, שיש לחיות תודעה כלשהי, וכך גם לצמחים. הם ערים ומגיבים לעולם הסובב אותם.
אם כך, איך נגדיר תודעה?
המחקר הפילוסופי מגדיר את התודעה כיחס של התכוונות (אינטנציונליות). כל פעולה המכוונת כלפי מושא כלשהו, היא פעולה המגלמת תודעה. התודעה גלומה בפעולה ובהתכוונותה למושאיה. למשל, פעולת ההאזנה למוסיקה. הפעולה (ההאזנה), המתאימה את עצמה אל המושא (המוסיקה), מעידה על ידיעת המושא ומתכווננת אליו. התודעה באה לידי ביטוי במערך השלם הכולל את הפעולה, תוכנה ויחסה למושאיה.
העמדה ההתכוונותית מעניקה לנו מדד להערכת קיומה או היעדרה של תודעה, ורואה בפעולה ההתכוונותית עדות לקיומה של ידיעה – ידיעת המושא.
הפעולה היודעת את מושאיה שנהגתה בפילוסופיה המערבית, תואמת את “הידיעה שאינה יודעת” המתוארת על ידי הפילוסוף הסיני צ’ואינג-טסה, המיטיב לתאר אותה במילותיו:
“אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו. אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. העז, הדג והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת. רק האדם מנסה ‘לדעת’ בידיעה היודעת. על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר, והנהר – נהר.”
בכול גלומה ידיעה, רק אנחנו, בני האדם יכולים להכיר בקיומה, אלא שאנחנו מתקשים להבין את פשרה. הידיעה הלא יודעת היא התודעה המתגלה בתבונה השורה בכל הדברים. אנחנו פוגשים אותה בכל היבט של עולמנו וקיומנו. הידיעה הלא מודעת מתגלה בכל מערכות גופנו – הפיזיות, הרגשיות וההכרתיות – המנווטות את חיינו ויוצרות את חוויית קיומנו.
הידיעה הלא מודעת מתבטאת בידע ובתבונה שביסוד התהליכים המנווטים את התנהגותנו והאחראים לקיומנו ללא ידיעתנו, ללא הכרתנו המודעת.
הידיעה הלא יודעת כוללת את הידע הטמון במערכות גופנו ובאיבריו, הידע אשר מנחה ומסדיר את תפקודיו. היא כוללת את מערכת החירום האינסטינקטיבית, את מנגנוני ההגנה התומכים במערכת הרגשית ואת תהליכי עיבוד המידע של המערכת ההכרתית. הידיעה הלא מודעת גלומה בכל תהליכי חיינו, בתפקודו של כל איבר ואיבר בגופנו, ובביצועיה של כל אחת ואחת ממערכות קיומנו – הגופניות, הנפשיות וההכרתיות.
הידיעה הלא מודעת הרווחת בקיומנו מרמזת על האפשרות שכול הקיים הוא תודעה! וכדברי הפיזיקאי, חתן פרס נובל, מקס פלאנק: “כל מה שאנחנו מייחסים לו קיום, מניח שישנה תודעה”.