לכול אורכה המתפתל של דרך החכמה, יד הגורל בגדודיות חול רמזה לה את נתיבה. מישהו ביקש לסמן לה את דרכה אבל היא דווקא התעקשה לבחור בעצמה.

האם ואיך אנחנו פוגשים את הרוח החמקמקה?
בשיר קצר, שפרץ מתוכי ברגע לא מוסבר, אני בוחנת את חוויית הנגיעה ברוח…

יד נעלמה תעתעה בנו, קלפים טרפה לנו, פאזל מסתורי סוד הקיום האנושי…

רגעים של חסד אלוהי, ניצוץ של אור חד פעמי, ואסער ימים רבים…

יש רגעים נשגבים בהם נרקמים המקצבים, מתהוות ומתקבצות המילים, יש מאין. יש רגעים של התרוממות, התנתקות והתחברות. יחידים יזכו לזו ההתגלות, האחרים לא יבינו.

ככול שנוקפות השנים, יותר ויותר מתחדדת אצלי הכמיהה אל הנשגב האמיתי. לא משהו שניתן להסבירו במילים, אלא זה הנמצא במהות כול הדברים…

כתבי, 'לכל הרוחות', את עצמך נאמר לי. ונזכרתי, שכבר ניסיתי.
חלפו עשרים שנה מאז נכתב השיר, והונח במגירה. ודבר לא השתנה…

האני, זרע הרוחי והקיום האלוהי באדם,
נוכחות חמקמקה ומפושטת, המופיעה ומתפוגגת.
הנקודה האינסופית בישות האנושית.

בכול שנה היא פורצת בהפתעה, בעיצומו של קיץ לוהט, כשכול סביבתה שדופה.
מהיכן מגיעה התוכנית כולה, המגלה לה את סוד בריאתה ומנחה אותה אל יעודה?